<h1>ראבי"ה סימן תתקצ"א</h1>
<h2>דף לה:</h2>
ומה ששאלת להסביר לך המקראות אמאי נשים אינם מותרות בכלאים או יהו חייבות בציצית וכן בהשחתה ובהקפה וכו'. דע כי שאלת כשאילת ראשונים. אלא כך נראה בעיני דנקוט האי כללא בידך כל היכא שההיקש בפסוק (אחר) [אחד] כגון בל תאכל חמץ ואכילת מצה [פסחים מ"ג ע"ב], לא תקיפו ולא תשחית פאת זקנך [קידושין ל"ה ע"ב], האי דוגמא לאכילת מצה וכלל ופרט האחרון מפרש הראשון ודרשי' אפי' לקולא אם שקולים הם. הילכך איצטריך כל לרבות את הנשים. ומעתה על כורחיך ההיקש לחייבם באכילת מצה. ואם ההיקש בשני מקראות כגון לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך [יבמות ד' ע"א], דמי קצת לכלל ופרט המרוחקין ואין לידע אם מידרש להקל או להחמיר ושקול הדבר (אין) [איך] צריך לדרוש, דרשי' לחומרא. דכל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא כדאית' פרק [אמר] ר' עקיבא (פ"ג ע"ב). הילכך נשים איתנהו בלא תלבש שעטנז ומיהו פטורין מציצית לר' שמעון כדאית' בפרק התכלת (מ"ג ע"א). שאין לומר כיון דאיתנהו בלא תלבש שעטנז איתנהו בגדילים תעשה לך, דאם כן לישתוק קרא מאשר תכסה בה לרבות כסות סומא, שהרי סומא חייב בכל המצוות וליכא מאן דאמר פטור לבד מדר' יהודה בפרק החובל (פ"ז ע"א). שהרי בלאו הכי נר' לנו סברא לקיים וראיתם אותו פרט לכסות לילה כדמפרש התם ומה ראית לרבות כסות סומא ולהוציא כסות לילה וכו', וא"כ ירבה כסות סומא מהיקישא, ונמעט מוראיתם כסות לילה. אלא מדאיצטרך למיכתביה ש"מ דלא דרשי' הך היקשא לחייבם בציצית, ואין צריך פסוק לרבות נשים לחייבם בלא תלבש שעטנז (שנדרש) כמו שצריך פסוק כל לרבות את הנשים לבל תאכל חמץ, דהתם איכא היקישא בחד קרא ומפ' סיפיה לרישיה, אבל הכא דמרוחקי' בתרי קראי אי אית' להיקישא לא הוה דרשינן ליה אלא להחמיר. אך אין אנו צריכין להקיש ולהחמיר דבלאו הכי כתיב איש או אשה וכו' הוקשו לכל עונשין שבתורה. (והציצית) [ומציצית] פטורין לר' שמעון (פריך) [כדין] כל מצות עשה שהזמן גרמא. אע"פ שאין צריך פסוק בשאינו היקש גמור הוצרך התנא בפ' התכלת (מ"ג ע"א) ובריש מסכת' ערכין (ב' ע"ב) לשנות הכל חייבין בציצית ופרכי' פשיטא ומשני איצטרך סד"א הואיל וכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו וכו' עד קמ"ל וכו'. אעפ"י שאין לטעות כדפריש' ולהצריך פסוק מפני טענת קטן ושנה משנה יתירה או בריית' זה ויעשה צריכו'. תדע שאינו היקש שהרי בפ"ק דיבמות דריש להו לכל שישנו בזה ישנו בזה דשייך בגברים, ומסקנ' התם דר' יהודה אע"ג דלא דריש סמוכין בכל התורה כולה במשנה תורה דריש, ואי היקישא הוא הא ר' יהודה דריש הקיש אפי' שלא במשנה תורה, כההיא דפ"ב דקידושין (נ"ג ע"א) לכל בני אהרן תהי' איש כאחיו וסמיך ליה אם על תודה ואמרי' התם סתם סיפרא ר' יהודה. ובעל כורחינו פיר' דהאי וסמיך ליה היקיש, וכן הגיה ר"ת בסדר נשים שלו על (סמוך כתי') [סמיך כתב] ה' לסימן היקש דלא תיקשי ר' יהודה אדר' יהודה. אבל סמוכין דיבמות אין פתרונו היקש דלא איפשר לפרושינהו לחומרא גבי נשים להיקיש ולא קולא נמי איפשר לפרש כיון דתרי קראי נינהו. הילכך על כורחי' לדרוש סמוכין אתו. תדע דלא נקט בערכין ובהתכלת לישנא דהיקישא כמו שרגיל התלמוד לומר כל שישנו בהקפה ישנו בהשחתה וכן כל שישנו בקום אכול וכו', אלא נקט מאן דלא מישתרי כלאים לגבי לבישה הוא דאיחייב במצות ציצית והני כהנים וכו', שזהו לשון (היקש) צריכות' בעלמא ולא לשון היקיש. והשאר טעות הוא לדמות', כגון כל שישנו בסך ישנו בבל יסך. דהתם מלשון יסך דרשי' ליה. דהא אמרי' התם בפ"ק דכריתות (ז' ע"ב) (אלא) [א"ל] שפיר קאמרת לא יסך כתי' קרי ביה לא יסך וקרי ביה לא יסיך. כל שישנו בביאה (חגיגה ד' ע"ב) אי איפשר ליה להיפך שיהי' טמא מותר לבא בעזרה. וכן (במרובה) [במנודה] אי איפשר לומר בזה כך. וכן בסנהדרין פרק ד' מיתות כל שישנו בזובח ישנו במצות כשפים. אבל איפכא לא שהרי בני נח נצטוו על ע"ז. וכן בפ' השולח (מ"ה ע"ב) והתכלת (מ"ב ע"ב) כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה. אבל איפכ' לא תפשוט, דגוי וכותי לאו בר קשירה הוא. ואע"ג דאיכא לאוקמי אאשה דקתני בהדי', תרווייהו לא דרשי' מינה למימר כל שישנו בכתיבה ישנו בקשירה וגם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, הילכך דרשי' ליה לחומרא וגם בתר רובה דהיינו מין וכותי וגוי וישראל משומד ועבד ואשה חדא מיחשבי. כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה (ברכות כ' ע"ב). אבל איפכא לא דהא כתיב אתה ובנך ובתך (לגבי שמירה) ועבדך ואמתך [לגבי שמירה]. ואע"פ שחיברתי לעיל השחתה והקפה לאכילת חמץ ומצה, לרווחא דמילתא נקיטנין ליה, שהרי אי איפשר לאומרו להפך, דהיינו דפריך עלה בפ"ק דקידושין (ל"ה ע"ב) השחתה גופ' מנלן, פי' ואימא איפכא ומשני איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא וכו' כדאיתא התם. ואי איפשר לומר כל שישנו בזה ישנו בזה לא יאמר כי אם בפסוק אחד, שהרי ובאת שמה והבאתם שמה שני פסוקים הם. אלא שעטנז וציצית אי אפשר לפרש כן מטעמ' דפרישית לעיל. ולדברי רבינו ממיץ שהיה רגיל לומר דכל היכא דאיכא לאוקמי לקולא ולחומרא לקולא מקשינן וראייתו ממסוכנת (חולין ל"ז ע"א), והיה דוחק עצמו לתת טעם בהך דפ' א"ר עקיבא (פ"ג ע"ב) ודפ' בתרא דתענית (כ"ז ע"א), לדברי' היקיש דאכילת חמץ ואכילת מצה לקולא ואתי שפיר והשאר אי אפשר לומר להפך מכח הפסוקין כדפרישית לעיל. ועל דרך זה הולכים כולם בלי מכשול. ואילו יורו על השאר, כי זה השער צדיקים יבואו בו. אבי העזרי.
<h2>דף סב.</h2>
תשובות אילו לר' דוד בן הרב רבי' שאלתיאל מאת אבי העזרי. ששאלת בפרק נגמר הדין (מ"ה ע"ב) נקטעה יד העדים פטור דבעינן קרא כדכתיב, וסובר כן ר' עקיבא ושאר תנאים, ולמה לא הקשה לו מפרק נערה (מ"ד ע"א) אין לה פתח בית האב סוקלין אותה על פתח שער העיר וכו', וכן מיבמות (ק"ד ע"ב) אילם ואילמת אינו באמר אמרה, וכן עיר שאין בה זקנים אינה נעשית עיר נידחת [עי' מכות י' ע"ב וסנהדרין שם]. ובפרק שור שנגח (נ' ע"ב) אחד בור שיח ומערה ולא בעינן כדכתיב. ובמה תלויין אילו הסברות. תשובה הרי כל סדר קדשים מלא יש לעכב וסדורין מקצתן פרק הקומץ רבה (כ"ז ע"א), ואילו כתיב הווייה או ככה או מקרא הדומה לעיכוב הוי רק למצוה. וכן במכסת תכוסו בפסחים (ס"א ע"א) הוא יתחטא בפרק בתר' דקידושין (ס"ב ע"א), רקיקה פ' מצות חליצה (ק"ד ע"ב), אבל קריאה למצוה אם ראוי לבילה מה שאין כן באילם ואילמת. [ו]לגבי וכפר פ' בית שמאי בזבחים (ל"ח ע"א) ובפ"ק דסנהדרין (ד' ע"ב) הסברא להיפך שמפני ששנה ושילש מסירו מדין עיכובא. אלא נקוט האי כללא בידך כי כל דבר בעינן קרא כדכתיב אם אין מקרא למעט או ליתר. ופעמים הסברא שקולה במקרא כדאמרי' (ב"מ ג' ע"א וש"נ) מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע וכו'. אפילו למאן דלא דריש טעמא דקרא כיון שלא סתם המקרא ובמשמע אין [כופר] הכל. אבל בגד אלמנה משמע כל אלמנה אפילו עשירה ובזה נחלקו תנאים [ב"מ קט"ו ע"א] ועיקר מקצת על דרש הטעם. וכן לא ירבה לו נשים [סנהדרין כ"א ע"א]. וכן דרך כולם. ופעמים תמצא אע"ג דאין מוקדם ומאוחר מהפכינן לקראי גבי עשרה קידושין וה' טבילות בסדר יומא (ל"ב ע"א) וטעמא משום דגמיר' הי' קידושין. וכן בסוף שני שעירים. וכן גבי דחייה וסקילה בפ' נגמר הדין (מ"ה ע"ב) משום ברור לו מיתה יפה. והא דשנה עליו הכתוב, לא לצורך עצמו אלא לדבר אחר. כגון ברקיקה שעל ידי חסרון רקיקה נפסלת החליצה ולא לאחר החליצה קיים מיהא. ולגבי קדשים נמי על ידי חסרון אחד פסול כל ד' עבודות. וכן על ידי חיטוי והזאה דפסל הטבילה. ועל ידי קרא דעיכוב שמעינן דכל הני דהקומץ רבה הוו חדא מצוה. ואפי' לר' ישמעאל דפליג לגבי ד' ציציות [מנחות כ"ח ע"א] אע"ג דלית הילכ' כוותיה כדפסקי' התם (ל"ז ע"ב). וראיי' דגרסי' בפ' התכלת (מ"ד ע"א) תפילין של יד אינה מעכבת את הראש ואמרי' לא שנו אלא שיש לו אבל אין לו מעכבת ופריך אלא מעתה מאן דלית ליה תרי (מיצוי) [מצות] חדא נמי לא נעביד. הילכך בכל תרי מצות שהן שני מעשים בעינן קרא לעכב. אבל בחדא מצוה וחיסר, הוי חצי מצוה ובלא קרא דעיכוב נמי מעכב ובעינן קרא כדכתיב. ודבר זה תלוי בשיקול הדעת התלמוד מה שני דברים נקראו מצוה אחת או יקראו שתים. וכן תפרש בכל מקום על דרך זה. וכן אין לו בהן יד ורגל [סנהדרין מ"ה ע"ב] נחלקו אי הוי מעשה טהרתו הכל מצוה אחת, או שתים ודמי לציציות ומיהו לכל הפחות נותן על מקומו ויוצא בו. וכן נקטעה יד העדים רגימתו ורגימת כל העם הוי רגימה אחת לסברת שמואל, והמקשה בעי לדמויי לשתי מצות. וכך יש לפרש הך דרוצח וגואל הדם ודעיר הנדחת דמייתי עלה עד דמוקי לה בתנאי. ופתח בית האב פשוט דהוי תרי מצות כלומר ראו גידולים שגידלתם. ולגבי וכפר וכפר אי לאו קרא פשיט' ליה שכולן כפרה אחת במזבח אחד. ולא דמי להזאת המזבח הזאה דיום הכיפורים בפ' הקומץ רבה (כ"ז ע"א) שעל ידי חסרון נפסלו כל ההזיות שעל הבדים נמי הילכך איצטרך קרא. ואילם ואילמת גריעי מאין לו ד' מינין שבלולב (שם) ומאין לו תפילין של יד שהרי יכול לחזור ולקנות. הילכך מוקי לה כדתניא מה שאין כן באילם. ויש דברים שאינם עיכוב בחליצה והטעם מפורש בפרק מצות חליצה [ק"ה ע"א]. ובור שיח ומערה אין לדונם לאילו, דההוא מידריש במידת דבר שהיה בכלל נזקי כרייה ויצא בור מן הכלל ללמד. ויש הרבה בתלמוד כאילו אך אילו יורו על כולו.
